יום שישי, 28 ביולי 2017

"Heard Saturday on the resumption of JA Miller's course." By Lore Buchner. (LQ  729)

"Everything resumes/starts again, without being destroyed, to be taken to a higher level." (1) Here is how JAM 2 has invited us to join him in the long awaited resumption of his course. A breeze of fresh air circulates around the room of l'École de la Cause Freudienne (ECF) that welcomes us for this intense work day organized in three precise moments:
1. "The point of capiton", dedicated to the links between psychoanalysis and politics, leads us to reflect on the period since March 1, 2017 within the School, and onto the perspectives it points to. It is under this title that the course itself is developed, giving rise to the conversation with as starting point three expositions, previously published, written by Anaëlle Lebovits-Quenehn, Hervé Castanet and Catherine Lazarus-Matet (2).
2. "The Oracle of Lautréamont", a sequence oriented by the statement by the poet: "Poetry must be made by all. Not by one", to which JAM adds "as well as politics " (3),  invites us to study the links between poetry and politics. After an introduction by JAM on Lautréamont, we allowed ourselves to be taught this time by Guennadi Gor (a contemporary Russian poet), James Joyce, the discussion Quevedo-Góngora, and finally the Italian Leopardi. The contributions were entrusted respectively to Nathalie Georges-Lambrichs, Olivier Livtine (recent translator of Chamber Music), Miquel Bassols and Cinzia Crosali.
3. "The Edict of the Ethics Committee" takes the form of a round table in which François Ansermet brings us up to date on the controversies involved in the demand for "procreation for all", which constitutes for him a point of junction between psychoanalysis and politics. He proposes to reach out to/ make use of psychoanalysis to think the future. Its opening is continued by the interventions of Éric Laurent, Philippe La Sagna and Nouria Gründler, who exemplifies these controversies for us through a case of her practice.
The course of JAM is thus marked by the evident orientation to assume our part with respect to psychoanalysis, as Lacan did by choosing to restore the Freudian truth in the heart of his School.
Here " Year Zero " becomes the point of capiton allowing us to interpret this new period, whose starting point has been a questioning(mise en question),  at the very foundation of the analytic discourse.
The active intervention of the ECF during the last presidential elections is an unprecedented event in the history of psychoanalysis.
In this sense, JAM reminds us of the moment when Lacan decided to dissolve the Freudian School of Paris (EFP) in order for the ECF to take over. From its beginnings, the Freudian Field has played the part by (joué la partie de) Lacan.
Two signifiers are linked to what happened in the School in 2017: engagement and choice. Both are opposed to the notion that traditionally defined the analytical position: neutrality, understood as "/not choosing a side /not taking part(ne pas prendre parti ).The latter refers particularly to what Freud formulated in 1915 in his "Punctuations/ Remarks on the love of transference" and which he named 'indifference'. JAM then proceeds to situate what is at stake in engagement/commitment and what is implied, on the part of the analyst, by indifference.
On the one hand, engagement/commitment, whose source is the Heideggerian resolution to anticipate an action, and the Augenblick as the source, of the "instant of seeing." It is about what has to do with the register of choice and taste, that is, a choice rooted in the jouissance of the body, in the symptom.
On the other hand, the Freudian gleichschwebende Aufmerksamkeit, the floating attention, an attitude that consists in suspending everything equally in order to avoid focusing attention on a priori selected points (for example, on sexuality).
This equal attention of the analyst is the counterpart of the requirement that the analysand should say without choosing. The "standard" position of the analyst in the cure was  extended to his position in social space as being one who does not choose.
In Antiquity this attitude was the object of a philosophical asceticism, that of the skeptical school, which aimed to reach a point of indifference in order to free itself from the ties that attaches us to the objects of the world. The skeptical philosopher was animated by a desire for tranquility. Nothing further from what JAM proposes to us today.
It is the desire of the analyst, as formulated by Lacan, which can shed light on this tension. In his enunciation, says Lacan, the analyst makes of his being an x whose value remains unknown, for the subject to find, and JAM observes that we must understand this x as indifference in the sense of Freud. The analyst uses indifference as a means. If the analyst's desire "is not a pure desire" for Lacan, it is because the analytic position is not a skeptical position:  at the bottom, there is a choice. The analyst is not neutral; he has an ethics, which includes politics. Finally, the reference that frames this first course is found in the Écrits on page 321, which JAM develops at length.
The famous sentence, "Let him rather renounce, he who cannot join the subjectivity of his time at his/its horizon ", now finds an actualized reading. Hegel already spoke of the "spirit of time", because every epoch/time has its subjectivity, which outlines its coherence.
Should we speak of "a" subjectivity or "the" subjectivity? JAM asks us, and decides on the second formula. The subject is not the individual, it is the negative of the individual, it is empty. Subjectivity, however, is transindividual, as Lacan already stated at the beginning of his "Discourse of Rome" when speaking of the "transindividual reality of the subject." At a given epoch/time, we have the same spirit in common. We understand then that each epoch operates as a constraining limit. In this sense, JAM considers that the Lacanian sophism of the three prisoners is paradigmatic: three individuals, one subjectivity. Similarly, each one is also a prisoner of his time.
To conclude and move on to the conversation, JAM highlights that the outline of what will be the pass appears in this page, the idea that analysis is concluded with an act. Faced with urgency, with the subjectivity of his time, An implementation in act as well was made this year by the ECF.
This is why JAM does not conclude but by leaving us waiting for what will be, from now on, the pass of the subject- School. (C’est pour cela que JAM ne conclut qu’en nous laissant en attente de ce que sera désormais la passe de l’École-sujet.)
1 : Miller J.-A., « Champ freudien, Année zéro », Lacan Quotidien, nº 718, 11 juin 2017.
2 : In Lacan Quotidien you can read short versions of some of these texts. Cf. Lebovits-Quenehen A., « Aujourd’hui : depuis hier et pour demain », LQ , nº 728, 27 juin 2017 ; Lazarus-Matet C., « L’avenir d’une illusion : lecture rétrospective », LQ , nº 729, 28 juin 2017.
3 : Miller J.-A., « Champ freudien, Année zéro », Lacan Quotidien, nº 721, 15 juin 2017

Texte disponible en français sur http://www.lacanquotidien.fr/blog/w...

יום חמישי, 27 ביולי 2017

zero Abjection Democratic International Group

הנכם מוזמנים לערב השיח האחרון של שנת העבודה הנוכחית בג'יאפ, שיוקדש ל "זדיג"
(ero Abjection Democratic International GroupZ), ולסוגיות שהוא מעלה במקומותינו.
זדיג נמצא בהתהוות באופנים שונים במקומות שונים. הלוקאליות והשפה, בין היתר,מציפות שאלות שייחודיות לקהילה בארץ.
שאלות אפשריות לדיון: מהם התנאים המקדימים להרחבה זו של הפסיכואנליזה במקומותינו, איך ניתן להמשיך את השיח שהתחיל בקהילה המקומית, מה הקשיים שהיזמה מציפה ומהם דרכי הפעולה שיכולים להיווצר משיח שכזה?
נשמח שתכתבו אם עולות שאלות או הצעות נוספות למפגש,
נפגש במוצ"ש 29.7, ב 19:30
ב "נסיך הקטן" -קינג ג'ורג' 19 פינת רחוב רש"י, (חניה מומלצת בחניון הדיזינגוף סנטר)


An other discourse is in the process of supplanting the old one.
Innovation in the place of tradition. The network rather than hierarchy.
The appeal of the future outweighs the weight of the past.
The feminine takes precedence over the masculine.
Jacques-Alain Miller, Lacan’s Seminar VI, Rear Cover

It is too early to take stock. That is why we opt for a semi-colon. New networks are currently being created. These new creations are not the fruit of a preconceived program stemming from an ideology, but from a series of encounters and contingent events. The signifiers are accumulating, placed one alongside the others according to these twists and turns. It’s a swarm, an open and teeming set [ensemble] of signifiers which are proliferating, following one another, overlapping each other, replacing each other, updating. This does not prevent them from being organized in a structure which renders them very effective, except that this structure is not regulated by the law of the father. It is metonymic rather than metaphoric, horizontal rather than vertical. A logic subtends its development, that of the creation of a network as a response to a cascade of collisions with the real.
The point of departure is the testimony made by Jacques-Alain Miller around an instant of seeing a real danger in the accession to power by far right in the recent presidential elections in France. This moment was followed, in certain haste, by a time for understanding and a moment to conclude, in the form of the 23 SCALP Forums (Series of Conversations Anti-LPen) which took place in France and Belgium, including three remarkable Forums in Paris. It has also resulted in the creation of the Journal extime of Jacques-Alain Miller and the Blog, L’instant de voir which was a response to the use of social media by the National Front to “un-demonise” themselves.
It very quickly became clear that this campaign could not end with the presidential elections. On April 12th, Jacques-Alain Miller indicated the necessity of following up the campaign with “a radically decentralized, flexible and interplanar organization, capable of perpetuating and extending the unprecedented alliances which have been knotted in the context of the Forums”. Subsequently he named it the “Alpha Network” [Réseau Alpha], whose objective is to further the action of psychoanalysts without adopting the discourse of the Master. This presence of psychoanalysis in politics is not only necessary to illuminate the field which did not see the coming danger of Le Pen, but also in order to perpetuate the existence of psychoanalysis as such. Subsequently, through various direct and virtual encounters in Europe and around the world, it was equally clear that political groups of the Lacanian orientation should be created outside of France as well. Thus, the Alpha Network has become La movida Zadig (Zero Abjection Democratic International Group), a network of multiple groups which will have a purpose of giving a direction to the continuation of the campaign.
Let’s attempt to find our way within these open sets, saying all the while that this will not be exhaustive, that what is true today may not necessarily be so tomorrow, because we are in the midst of a movement of an extremely fruitful development. So here are some current points of reference:
La movida Zadig (Zero Abjection Democratic International Group) also named Zadig Nosce Tempus (ZNT). It is a world-wide Lacanian political network. All citizens and residents of the European Union are eligible to be admitted this network. Zadig currently includes:
Le réel de la vie, the French Network, destined to oppose the organizationSens commun;
Rel i Llamp, (Roots and Lightning): Catalan political group;
El Grupo Iniciador: intended to prepare the ways and means for the creation of a Spanish Lacanian political network;
Groupe Zadig - Venezuela;
- Exploratory missions were given to colleagues from other countries in order to gauge the possibility of setting up other Zadig groups in Brazil as well as in South America (NEL Countries), in Flanders and in the other European countries of the NLS.
Several instances of the Zadig have been created:
ICE 1: Instance for Editorial Coordination of the publishing houses and publications of the Freudian Field
ICE 2: Instance for European Conferences
ICE 3: Instance for Executive Coordination
ICE 4: Instance for Epistemic Coordination

Heretic: A new international journal of Lacanian politics will be published shortly, as an online supplement to Lacan Quotidien. It will publish without translations texts from numerous correspondents around the world. All the nuances of the Lacanian reference within the political sphere will be presented.
Pamphlet No. 1 of La movida Zadig: this pamphlet will contain the manifesto of the movement and will include a membership form for the movida Zadig. The form can be completed and returned to Éric Zuliani’s postal address. In addition to the creation of Le réel de la vie and of the Rel i Llamp and as well as other contributions, you will find in the pamphlet contents three texts of reference and orientation:
- “Vos paroles m’ont frappé…” [Your Words Struck Me…] by François Regnault;
- “Petite digression” by Voltaire with commentaries by Jacques-Alain Miller;
- “Note sur la suppression générale des partis politiques” [On the Abolition of Political Parties] (extracts) by Simone Weil.

In conclusion, although many members of the School and the ACF are active in La movida Zadig (for example having organized the various SCALP Forums), is not an initiative of the School. It is rather a movement created alongside the School. Its major orienting principle is the gap prised from the discourse of the Master. Membership of La movida Zadig requires no other commitment than that of not being a member of a political party (Cf. the membership form). This is to ensure that each member has the possibility of orienting themselves in terms of their own “inner light” [lumière intérieure], an expression elaborated by Simone Weil in the text of which lengthy extracts are produced in the pamphlet “La movida Zadig” No.1.

Translated by Raphael Montague

יום שבת, 22 ביולי 2017

ערב עם הלל כהן- סוסנה הולר

המפגש היה מרתק. קצר מדי בשביל הדברים שהוא עורר והיינו רוצים לשוחח אתו. הוא מדבר, וגם כותב, מונחה על ידי האור הפנימי שלו. אינו מסתיר את הרגשותיו ואינו מצטער על כך.
הוא חשדן לגבי הידע, דבר שמענין מאוד אצל אקדמאי. אמר שהפנטזיה שאפשר לדעת היא הרסנית מאוד. לא הבהיר את הנקודה הזו אך אנחנו יכולים בהחלט להסכים אתו כשהמושג הלאקאניני ״הממשי״ נלקח בחשבון. אני מבינה את אמירתו זו כדרישה של צניעות לגבי הקונטינגנטיות ואי ההלימה של ההתרחשויות של החיים עם תבניות כלשהן.
ובכל אופן, אינו מסרב לדעת. ולכן אפשר ללמוד ממנו הרבה.
הוא משוכנע שבלי הדת אי אפשר להבין את מה שקורה בישראל, בפלסטיו. עבור הערבים אזור ירושלים וחברון הוא מקום שיש לישב אותו על מנת לשמור על המקומות הקדושים בפני פלישה מערבית: 
הדגיש שגם אם לפי האיסלם מקה ומדינה קודמות לאל אקצה בחשיבותן הדתית, יש לקחת בחשבון שבחזון הכליפות שתקום בעתיד, בירתה תהיה ירושלים.
לגבי הציונות אמר שגם אותה אי אפשר להבין ללא הדת והתבדח: הציונות אומרת ״אין אלוהים- אך הוא הבטיח לנו את הארץ״.
וגם הנצרות מעורבת, אין תנועה ציונית בלי הבריטים. שהרי על פי תפיסתם, שהשפיעה על מהלכים היסטוריים (כגון הצהרת בלפור) שיבת ציון היא תנאי לבואו השני של המשיח.
תשובתו לשאלה על אודות הלאומיות הפלסטינית והאידאלים שלה היתה שבלתי אפשרי לענות עליה.  זאת גישה מענינת ביותר לכותרת שהנחתה את  הערב. היא גם גישה שמטילה אור על כל מה שהוא אמר לאורך המפגש. פרופ׳ כהן הוא בעד הענווה. הוא תאר את ההגזמה, הטעות שבכוח ובשליטה. כאילו הציונות לא יודעת למדוד נכונה את הצלחותיה ושבויה במרוץ בלתי נלאה אחרי עוצמה.
כאן, אני חייבת להגיד, נגע פרופ׳ כהן באמת שהתגלתה לפביכואנליזה: התעתועים המכשילים של הפאליות. 
הפטה מורגנה שמדבר עליה לאקאן בפרק 21 של סמינר ״המועקה״ היא זו שמסבירה את הכשלון שבתאווה האינסופית לשליטה. 
מה שאותו הערב אמר לי הוא שאין פתרון לסכסוך בינינו לבין הפלסטינאים בלי רצון, בשני הצדדים, לקיום מדתי. מחוץ לתעתועים של המראה. דבר זה נוגע בשאלה שסקרנה את פרויד: איך יכול להיות שעם שונא עם אחר שחושב את עצמו לנבחר על ידי אלוהים? שהרי אפילו אם מאמינים באלוהים, למה להאחין למי שטוען שהוא נבחר? 
מהשאלות של הקהל הייתי רוצה להזכיר שתיים שפותחות, לדעתי, דיון שלא הספקנו לקיים אותו. שאלה של מרקו מאואס על ההשפעה של השואה, שהנה חור שחור בהיסטוריה של האנושות ושאלה של יורם הרפז שציין שבהוראתו בבית ספר בו התלמידים מוסלמים, נוכח לדעת שהאירוניה זרה למחשבה שלהם. ההבנה את הטקסטים הדתיים היא ישירה, בלי הסלסולים של הפרוש ורחוקה מאלה החיים בפוסטמודרניזם. 
על שתי הערות אלה אפשר להגיד שכדאי לנו  ללמוד איך יתנהל דיאלוג בין שיח שעונה לאדון ושיח שמתימר לחיות לא רק ללא אדון אלא גם ללא מסמני אדון.
סוסנה הולר

מספר אמירות נותרו עם הדהוד עבורי. תמי וייל

אתמול התקיים ערב ג'יאפ בו התארחנו במכון ון-ליר בירושלים.

מספר אמירות נותרו עם הדהוד עבורי.

פרופ' הלל כהן התייחס לכך שהוזמן לדבר על "הלאומיות הפלשתינית והאידאלים שלה", כרצון בלתי אפשרי.  הלל התייחס לרצון שלנו לדעת כחלק מהצורך בשליטה, רצון שמאופיין בניסיון להתאים את מה שקורה לתבניות החשיבה שלנו .

הוא הציע את המסמן "תבניות הנפש", שכיוון את מה שמסר לנו בערב זה.
הכיוון של הפוליטיקה, כך אמר, הוא מלמטה למעלה.  מהנפש אל הפוליטיקה, ולא להיפך. הפופוליזם כמענה לצורך של האדם, האמירה הפוליטית מהדהדת כאשר היא נוגעת במה שאנשים מרגישים. 

מסמן נוסף שעלה הוא "רוח של עם"
הלל תיאר את הפלשתינאים כ "קהילת יעוד".  סיבת הקיום של הפלשתינאים כאן בארץ היא להגן על המקומות הקדושים מפני הפלישה המערבית.  ממקום זה חשיבותם הרבה של אל -אקצה וירושלים.  התשובה לטענה כי אין עם כזה "פלשתינאים" היא דרך סיבת קיומו.

הלל התייחס ל "היסטוריה העמוקה" ולתחושת "העוול ההיסטורי".
הוא תיאר שיחות שניהל לאורך השנים עם פלשתינאים זקנים במחנות פליטים.  בשיחות אלה עלתה הטענה "היהודים בגדו בנו".  הזקנים התייחסו לכך שבעבר, כאשר הם היו הרוב, בכל פעם שהיהודים היו בצרה, המוסלמים עזרו להם.  אפשרו להם לחיות בקרבם ולשגשג תרבותית.  אך ברגע שהיהודים צברו כח הם החלו להפעיל שליטה על המוסלמים.

על הציונות אמר הלל, שהיא יצירה של יהודי אירופה, ולא של היהודים שחיו בקרב המוסלמים.  התמיכה של העולם בציונות, לדבריו, נבעה מהאנטישמיות וכתחליף להשמדת יהודים (למצוא להם מקום במזרח התיכון)

שתי שאלות שהלל שאל ונותרו מהדהדות עבורי:

בזהות של האדם טמונה ההנחה שהוא צודק.  האם מהמקום שלו כחוקר אפשר לוותר על הזהות ולחשוב שהצד השני צודק?

הציונות, ביחס למטרותיה הראשוניות, היא סיפור הצלחה.  האם אפשר להסתפק במה שהושג כבר מזמן?

תמי וייל

יום שלישי, 11 ביולי 2017

16.7.17, יום ראשון בערב יתמקם "מאהל זדיג" בירושלים, במכון ון–ליר

דיאלוג עם מכתבה של סוזנה הולר ,"פסיכואנליזה ופוליטיקה"


אני מברכת על הדיאלוג שנפתח בג'אפ  סביב הסכסוך הפלסטיני-ישראלי והשלכותיו על הקהילה המקומית, אך  מסתייגת מהתוכן  שלהמכתבה של סוזנה הלר וזאת משלוש סיבות מרכזיות:

1- הכותרת מטעה- אין בדיון דבר שנוגע לפסיכואליזה ופוליטיקה. אם כבר הכותרת הייתה צריכה להיות 'היסטוריה ופוליטיקה' או "סוציולוגיה ופוליטיקה" אבל במכתב  אין דבר הקושר אותו ל"פסיכואנליזה". אדרבה, , הכותרת מביאה ברגל גסה את הפוליטיקה אל תוך הפסיכואנליזה , מהלך שאנו בוועד מנסים למנוע מזה זמן רב ולא את הפסיכואנליזה לתוך הפוליטיקה  כמו שמילר המליץ .

2-     סוזנה מקדישה את מרבית המכתב לדבריה של  פרופ' ענת מטר, (אשר הפתיעו אותה עמוקות) , אך את ענת מטר לא הזמנו לשוחח בג'אפ, אז למה להכביר  במכתב העוסק בעיקר בהשקפת עולמה ?

3- מעבר לכך ,לדעתי,הפרשנות של סוזנה לדבריה של ענת מטר שגויים.  הטענה שהיה מוטב לו המדינה לא היתה קמה, היא לא "הזמנה להעלם"  כפי שהיא מפרשת. גם בובר, מגנס, עקיבאארנסט סימון, הוגו ברגמן, הנריאטה סולד ומיטב האינטלקטואלים בישוב היהודי בתקופה הפרה-מדינית סברו שהקמת מדינה יהודית ככזאת עלולה להיות   טעות שמביאה איתה סכנות חדשות., זה לא אומר שהם 'ביקשו שנעלם'.  כמו כן:הכרה בפשעים שהמדינה ביצעה מיום הקמתה ועד ימים אלה  לא אומרת שעלינו להעלם אלא שעלינו ליישר מבט, להכיר בהם,  ורק אז, אחרי שנתעמת עם הפרקים המבישים בעברנו,  יש סיכוי שנשנה את דרכנו.  

כשמדברים על פוליטיקה , כולל גם בשדה הפסיכואנליזה,  אנו נכנסים לתחום הלא-מודע ולשיח האדון.  לכן, עלינו לחשוב היטב איך להכניס את הפסיכואנליזה לתוך הפוליטיקה בפרט בקהילתינו בה השתקנו זמן רב את הנושא בשל ממשי כואב.  

סולי פלומנבאום.

למי נתונה זכות הדיבור? נעה פרחי


ישראל. 24 למאי: הצגת התאטרון ״אסירי הכיבוש״ מצונזרת מפסטיבל עכו. המנהל האמנותי מתפטר, שמונה הפקות מצטרפות למחאה. 9 ליוני: שר החינוך מפרסם ״קוד אתי״ שנכתב ע״י הפילוסוף אסא כשר. הקוד טוען שכל דעה פוליטית תהיה אסורה בהוראה האוניבסיטאית, והוא יועמד לאישורה של המועצה להשכלה הגבוהה. 22 ליוני: דובר הארגון ״שוברים שתיקה״ נחקר תחת אזהרה בהוראתה של שרת המשפטים, עקב עדותו הציבורית על השתתפותו בחקירה אלימה שהתרחשה במהלך שירותו הצבאי בשטחים, אקט שהוא טוען כתקיפה. קריאה לשרת המשפטים מופצת ברשתות החברתיות: תחקרי גם אותנו!

כיצד ניתן להבין אירועים אלו, שמצביעים על איום הדרגתי על חופש הביטוי בישראל, ואת ההתנגדות הספונטנית שבאה בעקבותם? אולי בגישה זהירה, על ידי בחינה של הרכב החברה הישראלית ותפנית בשיח שהיא עברה. מדובר בחברה שמונעת על ידי המתחים בה, שלפעמים הם זבי דם, אופוזיציות וקצוות קיצון : היהודי האשכנזי לעומת המזרחי, יהודי הגלות לעומת יהודי ישראל, ״אני קודם כל ישראלי״ מול ״אני קודם כל יהודי״, אלו ש״יורדים״ מול ה״עולים״, הדתי מול החילוני, הישראלי היהודי מול הפלסטיני. צמדים מסמניים אלו נוגעים בעיקר בספקטרום של הדתיות והלאומיות, יש כמובן רבים אחרים. כל המתחים האלו סרוגים זה בזה ויוצרים מרקם חיים מורכב ועשיר. אך בסופו של דבר, למי זכות הדיבור?

הטרוגניות זו אינה רק תוצר של נסיבות היסטוריות. גם אם היא פוריה, זה לא לטובת רווח השוק - כדוגמת המודל האמריקאי - שעבורו היא נסבלת. על הטרוגניות זו של הזדהויות, הגברים והנשים בישראל מגנים בגופם. ההיפותזה שלי היא הבאה: אם ההטרוגניות נשמרת ככזו, מוגנת ככזו, זה ביחס לעיקרון מהותי במחשבת ישראל - ההכרח בקריאות שונות של הטקסט.

נקח לדוגמא את ההגדה של פסח. בערב החג אנו קוראים בקול רם סיפור זה של יציאה מעבדות לחרות. המסר אותו אנו מתבקשים לשאת הוא ש״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״. בו בעת, לאורך כל הסיפור מצויות פרשנויות שתומכות ומגבירות את הטקסט התנ״כי, פרשנויות שמעידות על קיומה של שיחה. מדוע ארבעים שנים במדבר? רב זה אומר כך, ורב שני אומר אחרת, וכן הלאה. גם אם ההזדהות עם הניצול הינה קו יסוד, היהודי טומן בחובו תמיד את החופש של הפירוש, בשיחה. יש אל אחד, ויש ריבוי קריאות של הטקסט.

מאחורי פירוש, נמצא סובייקט. באמירה שלו, הסובייקט לבד. כך אני קוראת את גרשום שולם, בכתבו הפוליטי להתראות מ- 1918, ״הקהילה טוענת לבדידות: לא את האפשרות שכולם יחד ירצו אותו דבר, אלא את הבדידות המשותפת - רק זו יוצרת קהילה.״[1] אני מגנה על הרעיון של המשכיות: ההטרוגניות בישראל נמצאת ביחס למה שנתמך ונסבל במשך מאות שנים בהיסטוריה היהודית, אותו שולם מכנה ״הבדידות המשותפת״.

בדידות זו, עליה מדבר שולם, שונה מאוד מזו אותה אנו חווים כאשר זכות הדיבור מוגבלת, כאשר דעותינו הפוליטיות השונות לא מוצאות ביטוי במרחב הדיבור, כאשר הקריאה הנבדלת אסורה.

מעל מאה שנים, ציר הטרור שנמתח בין קצוות הצמד תוקף-קרבן תופס מקום מרכזי בישראל. על בסיס זה, חל שינוי בשיח. אפשר לאתר את נקודת המפנה בשנת 1967 עם הכיבוש, בשנת 1995 עם רצח רבין, או בשנת 2014 במבצע ״צוק איתן״ בעזה. כמו בהתקדמות על טבעת מוביוס, אי אפשר לדייק באיזה רגע חל ההיפוך, אך לפתע, נמצאים בצד השני של הדבר. מיחס חברתי שמושתת על ההכרח לפרש, אנו מוצאים עצמנו בהיפוך מוביוס, באלימות שמתעוררת עקב כל קריאה בתוככי החברה הישראלית. מעבר מן ההכרחי אל הבלתי אפשרי.

קשה מאוד לדעת באיזה אופן הפסיכואנליזה יכולה לפעול בפוליטיקה בישראל. אולי בשימוש בקשר האינטימי שיש לפסיכואנליזה עם הפירוש, לא כל כך במשלב של ההכרחי כי אם בקונטינגנטי, מה שיכול להוביל למפגש.

[1] Gershom Scholem, « Adieu. Lettre ouverte à Siegfried Bernfeld et contre les lecteurs de la revue Jerubaal », Le prix d'Israël. Écrits politiques 1917-1974, Eclat, Paris-Tel Aviv, 2017. p. 46.

פסיכואנליזה ופוליטיקה-סוסנה הולר

ה5 ביולי
כשעאדל מנאע הסכים להזמנה שלנו להפגש (מה שיקרה בשנה הבאה ), הזכיר שספרו ״נכבה והשרדות״ יושק בתל אביב ושפרופ׳ הלל כהן , האורח שלנו בשקלא וטריא ב16 ביולי בירושלים, ידבר שם. חשבתי שזאת הזדמנות להכיר אישית את שניהם  והלכתי.

זאת היתה התנסות mind boggling. הדירה את השנה מעיניי.
 במקום ראשון דברה פרופ׳ לפילוסופיה, ענת מטר. יותר מאשר אור פנימי, מה שיצא מפיה היתה האש של דרקון. עאדל מנעא היה מרוצה מאוד. אני לא יודעת אם זה אומר שזה האפקט שהוא מקווה ליצור אצל היהודים. 

מה אמרה ענת מטר? אמרה שהיא מרוצה מאוד בספר שמאניש את הסבל של ערביי הגליל וחיפה במלחמת 48. טבח, ועוד טבח הגליה , עינוי ואונס של ילדה בת 13 ביפו. היא גם זועמת על המפלגה הקומוניסטית שצייתה לברית המועצות ועזרה להקמת המדינה. המסקנות שלה (אותן כנראה כולם  הכירו בקהל של זוכרות) : התנועה הציונית היא תנועה מנווולת שנסתה להרוס את ההוויה הפלסטינית והצבא הוא צבא נפשע. לסיום הביאה מדבריו של ידיד יקר שלה, מוכר מאוד, שותף שלה במאבק הפוליטי, דוב ירמיה, שכשהיה זקן מאוד ונטה למות עלה אתה על גבעה הצביע ואמר: כאן הרגנו אנשים, שם הרסנו כפר...מוטב היה אילו לא היינו קיימים כאן כלל..
המסר הקטלני הזה מפיה של אשה יהודיה, הלם בי. מפני שהרגנו, מפני שלחמנו במלחמות חיבים הינו לא להיות קימים?. אולי.  טענה כזאת אפשרית. אך כבר קרה שגם בלי שלחמנו מלחמות היה עלינו לא להיות קימים. מהו אם כן המסר של הפילוסופית הזאת?
הדובר הבא היה הלל כהן שאמר- ואז רווח לי- שהוא לא מסכים, כי הציונות איננה תנועה מנווולת. דבר על הסודות שבהם העמים עוטים את העובדות שקשה להסביר או להצדיק. מדברים על מה שצודק. מסכים שאפשר לשאול האם הקמת המדינה היתה צודקת. הוא שואל. אינו מבצע דקונסטרוקציה של ישראל.
ההקלה שלי באה משם: כלומר: האורח הבא שלנו לא יזמין אותנו לא להיות קיימים.
אולי כיהודי המכיר את הפלסטינאים, היסטוריון (הספר שלו ״תרפט. שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי״, מרתק) יעלה בדעתו פתרון אחר כלשהו.

עאדל מנאע אמר אחריו דברים שגורמים לחשוב שהוא חושב שהמדינה היהודית היתה רעיון לא טוב.
לא מפתיע אותי. אני לא רואה למה יגיד ערבי שזה היה רעיון טוב. אך, פרדוקסלית, סיפור חייו היה לא רע: חזר ארצה עם משפחתו ב51, למד באוניברסיטה העברית והיה בארצות הברית עם תוכנית פולברייט.
בימינו הוא היסטוריון, חוקר בכיר במכון ון ליר. הוא איש מקסים. אך הנימוק העיקרי בשחה ההיא היה שזה לא היה רעיון טוב כי הקמת המדינה הכריחה אותנו להקים צבא, ללכת למלחמה....
וזה כן מפתיע אצל היסטוריון: למה הרעיון להקים צבא ולהלחם היה עוצר בעד עם שסבל פוגרומים ושרד נסיון של הכחדה טוטלית?
אשאל אותו בשקלא וטריא שלנו בירושלים.
אבל נדמה לי  שמה שלמדתי באותו ערב, והבהיל אותי, הוא שהפ׳ר לפילוסופיה, ללא ידיעתה עם מראית העין של בינה והשכלה ענקית, כמו מצדיקה את הפעולה של הימין: אם האופציה היא לא להיות קיימים, אזי להיות קיימים בלי מדה וללא גבול.

יום שני, 3 ביולי 2017

שקלא וטריא בירושלים

אחרי המפגש שהיה לנו עם פר קרמניצר, התבהר לנו שהאפשרות לקיום הדמוקרטיה שלנו כרוכה בקשר הדוק לגישה ולמחשבה שלנו על הפלסטינאים. הרי הכיבוש אינו משפיע רק על הוויתו של הנכבש אלא גם על הוויתו של הכובש. לאורך השנים התעוררנו לעובדה שיחד עם הגבורה שבהקמת מדינת היהודים ושמירה עליה מפני איביה, תוצאות המלחמות כלל וכלל לא חד משמעיות. הנצחון הביא אתו את הסכנות שבכח. את אובדן הענווה.

בצעד הבא שלנו בשקלא וטריא על פסיכואנליזה ופוליטיקה יהיה מפגש עם פר הלל כהן על אודות הלאומיות הפלסטינית והאידאלים שלה. נדמה לנו שיחד אתו נתקדם בהבנה של עצמנו על ידי על ידיי הבנת האחר אתו היחסים שלנו מורכבים ומסובכים.

יום רביעי, 28 ביוני 2017

ישראלים וירושלים- קלאודיה אידן וסוסנה הולר


ישראלים וירושלים

אני יהודייה, ויודעת זאת בגופי.
הייתי אומרת כי עמיתתי, סוסנה הולר, מעט כאחרים במקומות רבים, נוהגת להשתמש במונח יהודים במקום ישראלים. איני שותפה לגישה זו שאני חולקת עליה. במכתבה הראשון היא תיארה את ישראל, ליתר דיוק את היהודים, במיוחד את אלה שמהווים חלק מהממשלה, בצורה קריקטוריסטית מעט כמי שלובשים סמוקינג ונעולים נעלי בית. בפעם שנייה, במהלך פעילות שנסבה על הדמוקרטיה, דובר על היהודים והדמוקרטיה. ברור שיש יהודים בישראל, אך אני חושבת  כי מרגע שאנו חיים בארץ זו אנו הופכים לאזרחים ישראליים ולפיכך מדובר בקונפליקט ישראלי-פלסטינאי ולא יהודי-פלסטינאי.
במצב הנוכחי הדגשת המונח יהודי תהיה כמו קבלת הטיעון של המפלגה הלאומנית-דתית, שמנסה בעיקשות להבליט את אופייה היהודי של המדינה ובכך ליצור קו פוליטי שתוצאתו מביאה לבידולן של אוכלוסיות שונות. טיעון זה סותר באופן רדיקלי את הכרזת העצמאות הקובעת שוויון זכויות לכל האזרחים ללא "הבדל דת, גזע או מין". אם אנו גם מביאים בחשבון את העובדה שהדתיים הקיצוניים חותרים להרחבת גבולותיה הטריטוריאליים של המדינה ושליטתה בהם בהסתמכות הכתבים התנכיים, מה שמכנים "ארץ ישראל השלמה", מהותי ביותר לשמור על שיח המביא בחשבון את זכויות אזרח תוך הפרדה בין מדינה לדת ובכך להגן על עקרונות הדמוקרטיה ועל חופש הביטוי.
הדמוקרטיה מיושמת גם ליחסים עם האחר, יהיה זה בנוגע לזכויות אזרחי אותה מדינה או בנוגע לזכויותיו של עם אחר, כפי שפני הדברים הנם באזורנו.
בקונפליקט שאנו חיים בו מדובר בזכויות של שני עמים. יש להזכיר כאן כי מדובר בשני עמים החיים במזרח התיכון, שבאופן היסטורי ותרבותי מרוחקים מאירופה ומאמריקה, גם אם הם מגדירים עצמם כמערביים. 50 שנות הכיבוש הטריטוריאלי מעלות מספר נקודות כפתור סביב אירועים שהיו. היום, ניתן לקרוא מאמרים המבהירים אותם אירועים, כמו גם את מדיניות ממשלת ישראל מיד לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים וההחלטה לספח את השטחים, במיוחד אלה של ירושלים המזרחית, זאת למרות ובניגוד לחוק הבינלאומי. למרבה הצער, חשיפת מידע אפשרה לנו להיווכח בכוונות ובאופי הקבוע של הכיבוש מראשיתו.
אנו יודעים את האפקט של אופוריה שגרמו הניצחון במלחמה וכיבוש העיר העתיקה. הצבא והממשלה היו מהופנטים ממימוש חלום הדורות של העם היהודי: להימצא אל מול הכותל המערבי, להיות בליבה של העיר.
אך, ברור שכותל או תפילה אינם יכולים להחליף את הדמוקרטיה, וגם לא לייצג הצדקה "ללגליזציה" של הכיבוש.
כך העיר ירושלים מגלמת את הסימפטום החברתי והפוליטי של הארץ: היותה עיר גבול, מאוחדת לכאורה מקץ 50 שנה אלה, היותה העיר ה"קדושה" לשלושת הדתות המונותאיסטיות, היותה הטרוגנית מבחינת  הרכב תושביה: חילונים, דתיים, מוסלמים ובני קבוצות אתניות נוספות. מעמדה של עיר זו הוא מפתח יסודי בקונפליקט וגורלה תלוי בו: עיר הבירה של ישראל, עיר הבירה של המדינה הפלסטינאית, עיר "מחולקת" מחדש או עיר שמעמדה בינלאומי?

ירושלים, 18 ביוני 2017
לא אמרתי "יהודי" על מנת להתיחס לישראלים. אמרתי "יהודי" כדי להתיחס לעצמי וליהודים האחרים כאן. להשתמש בהומור ביחס לעצמי וליהודים האחרים מקל עלי מהכובד של האני שלי ומהיותי יהודיה. לא הייתי משתמשת בהומור על מנת להתיחס לנוצרים או למוסלמים. הרי זה לא היה מביא לי הקלה כלשהי אלא בדיוק ההפך, כפי שכבר ידוע לנו.

ההפרדה בין המדינה והדת היא לא כל כך ממשית בישראל.  היא חייבת להיות, אך לא קימת בחוזקה. יש לנו לזה דוגמאות כואבות: מדוע בנינו דמוקרטיה בלי חוקה? מדוע נותרה ישראל ללא ההגבלה של כוח השלטון שחוקה יכלה לערוב לה?
אחת הסיבות היא העובדה שכשהוכרזה המדינה פרצה המלחמה. להלחם בארצות הערביות כרך בחובו לדחות את המחשבה על איך אנחנו רוצים להיות על מנת לעסוק בלהיות קיימים, לשרוד.
אך בתום מלחמת 48 הוחלט לדחות את כתיבת החוקה כדי למנוע את המחלוקת עם הדתיים על אודות השם "יהודי". היה נהיר שהמיסדים רצו מדינת לאום ולא ארץ דתית. חוקה היתה מציתה את הקונפליקט בין חוק המדינה וההלכה. אך לא היה עיבוד ברור (שאיני יודעת אם הוא בכלל אפשרי) על ההשלכות של יצירת מדינה יהודית.
בימינו ברור מתמיד שאסור לנו להותיר את השם "יהודי" בידיים של דתיים. גם ברור שהשם "ישראלי" לא פותר את ההבדלים בין העדות והדתות השונות הדרות בארצנו. עלינו להמציא את האופן בו נוכל להכיר ב- ולכבד את ההבדלים בלי אפקטים של הדרה. הבחנה אין פרושה הדרה. על אף שיש הבדלים שכורכים בחובם בעיות שהפתרון שלהן קשה ביותר, כמו ההבדל בין מושג מדינת לאום ומושג של חיים לפי ההלכה או השריה.

בשל כל אלה אני לא מסכימה עם ההצעה לראות בירושלים המפתח של הסכסוך. אני מעדיפה את מה שאנטוניו די צ'צ'יה יעץ לנו בתוקף: לא להתחיל את המשא ומתן בירושלים! ההתנסות שלו בוותיקן עשה אותו לחכם על אודות הסכנות הגלומות במילה "אלוהים".
סוסנה הולר

לשבור את השתיקה קלאודיה אידן

LQ 727

השתיקה נשענת על סיבות שונות ויש לה אפקטים שונים.
השתיקה כמו ההימנעות, גם אם היא מנומקת, יכולות להיהפך לאויבות של הדמוקרטיה. האמרה: "דין שתיקה כהסכמה" מציגה בעיתיות זו בפשטות. למה מסכימה השתיקה? מה היא מעניקה? היא מציגה את חוסר הישע הרדיקלי שיכול סובייקט לחוש נוכח שיח מרושע פופוליסטי או להתחנף אל הפוליטיקה של היען, אליבי פשוט, כפי שאמרה עממית מציגה זאת: "לב שאינו רואה, אינו חווה".
התנועה זאדיג נאבקת באופן ברור כנגד השתיקה. היא מעוררת אימפקט במיוחד בשל ההתנעה אל מחוץ הנורמות, שוברת עם ה"ניטרליות" לכאורה האנליטית באופן חד. למרות הכול היא מציגה שאלות, שנראה לי אינן עדיין פתורות, על המנגנונים שבאמצעותם הפסיכואנליזה יכולה לחשוף את האפקטים הדיסקורסיביים של כל חברה ולהשפיע על הפוליטיקות המקומיות.  
תנועה זו של אפס השפלה מייצגת בשבילי אירוע בהנגדה חזקה לשתיקה שאומצה במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי אנליטיקאים רבים נוכח הביטול המוחלט של כל זכות אנושית. בראיון שאנליטיקאי ישראלי העניק ביחס למחקר קצר על ההיסטוריה של הפסיכואנליזה בארץ, התייחס לתופעת השתיקה במנוחים של: "חסר דור". אנו יכולים לקרא את הניסוח הזה כעמדה מול הממשי, כחסר בקריאה או אפילו כחסר בפעולה.
השתיקה של רוב האנליטיקאים מאותה תקופה לא הייתה שונה לשתיקה של האומות, בדומה לזו שהן מחזיקות היום נוכח האסונות הפוליטיים וחברתיים, הרדיפות והרצח של עמים.
אני כותבת שורות אלה דווקא 50 שנה אחרי יוני 1967 , 50 שנה אחרי מלחמת ששת הימים. באיזה מנגנון להשתמש כאן בפני המורכבות הקיצונית שאנו חיים? מול התוצאות שההתפשטות הטריטוריאלית יצרה ושנוגעת לחיים של שני עמים שונים? הקבוצה "שוברים שתיקה" מנסה באמצעות העדויות של חבריה להעביר תמונה על המצב במסגרת של מוסדות חינוכיים וקהילתיים בישראל, אך גם בחו'ל , דבר המזין עמדה אנטי-ישראלית שלצערנו משפיעה באופן מסוים על פוליטיקה של בויקוט, של חרם כלפי מדינת ישראל וכלפי מוסדותיה האקדמיים. למצוא את האופן המתאים והיעיל לאבק בשתיקה היא סוגיה בעלת משקל.
אך בהזדמנות זו הייתי רוצה להתייחס לאפקטים דיסקורסיביים מסוימים, אכן מאד "רעשניים" שבהנגדה לשתיקה של אחרים, מבלבלים בפרישתם את שיח האדון שבו שוכנים לשיח דמוקרטי.
כך, ערכאות ממשלתיות הפעילו קו פוליטי פופוליסטי של ביטול מימון פעילויות תרבותיות כמנגנון להתערבות בתכנים התמאטיים שלהן. ברור שכל פעילות תרבותית שחושפת ביקורת על הפוליטיקה של הממשלה ומבטאת דעות אחרות, תחושב לפעילות "שמאלנית"  כמעט "חבלנית". משרד החינוך, למשל הזמין את כתיבתו של קוד אתי מיושם לאקדמיה, לפעולה ושיח של מורים אוניברסיטאיים, הקובע מה שניתן או אסור להגיד וכך, באופן פרדוקסאלי בשם "דמוקרטיה" ממשלתית מבדלת, לנטרל כל דעה מעובדת ומנומקת.
כיצד לשבור את השתיקה? כיצד להשפיע על סקטורים ראקציונריים ולהגן על הזכויות האזרחיות? גם אם הפסיכואנליזה מכירה מקרוב את השתיקה הזו של האנליטיקאי המגלמת נוכחות מוצקה של הסיבה, היא פועלת דווקא כסוכן של שיח ההוויה המדברת המחפש לשבור עם השתיקה של איוויה ושל התענגותה. מה יכול אז למלא מקום דומה לזו של השתיקה בשדה החברתי כך שיאפשר להניע את הדעה הציבורית ולהגן על הדמוקרטיה? 

ירושלים, 15 ביוני 2017

יום שלישי, 20 ביוני 2017

על אדונים ועבדים- תמי וויל

בהמשך ליוזמה של ז'.א.מילר לחתימה על עצומה נגד בחירתה של מרין לה פן לנשיאות בצרפת, והמגמה למעורבות גוברת של הפסיכואנליזה בפוליטיקה, התקיימו בג'יאפ, האסכולה הלאקאניינית בישראל, מספר ערבי שיח.  לאחד הערבים הוזמן פרופסור מרדכי קרמניצר, ראש המכון לחקר הדמוקרטיה בישראל. בשיחה שהתקיימה התייחס קרמניצר לשאלה שמעסיקה אותו כראש המכון: "איך יוצרים תחושת מצוקה ודחיפות כדי להניע לפעולה?" שאלה זו הניעה אותי לכתוב, בקונטקסט העכשווי, על מה שמעורר מועקה עבורי מזה שנים רבות, על מה שמאיים על החופש לומר. 
במוקד הקוד האתי שכתב הפרופ' לפילוסופיה, אסא כשר, לפי הזמנתו של שר החינוך נפתלי בנט ל"התנהלות הראויה בתחומי חפיפה בין פעילות אקדמית לפעילות פוליטית", ובנימוקיו לכתיבתו, יש ניסיון להשאיר את ההוראה "נקייה" מכל הזדהות פוליטית, ומ "חלחול מנהגים ונורמות בעלות אופי אחר".  בתגובתו למתנגדים שקמו הוא אומר "מטרת המסמך שלי היא לשמור על האקדמיה מפני זוהמה פוליטית".
האם יש צורך, אם כך, בקוד אתי עבור האקדמיה או עבור הפוליטיקה? ומה יכולה הפסיכואנליזה לומר בהקשר זה?
עם הדיאלקטיקה של האדון והעבד, וההכוונה של הגל לאי הצדק שיבוא על פתרונו באמצעות מהפכה, האם ניתן לומר כי מטרתו של הקוד האתי שחיבר אסא כשר, להכפיף את מוסדות ההוראה כעבדים, לפוליטיקאים כאדונים?  האם הצעקה שקמה היא מחאתם של העבדים כנגד האדונים?
לאקאן שמכוון אותנו אל העמדה החתרנית ואל השאלה מה כל תודעה מסתירה מפני עצמה, מפתיע אותנו בנקודה זו ומפנה אותנו אל שיח האוניברסיטה, כמגלם את שיח האדון.  שיח האוניברסיטה או המדע, בקדשו את הידע המוחלט, המבוסס על עובדות והוכחות, משמיט את כל הידע שאינו כפוף לסטטיסטיקה.  אפשר לומר, מה שנמצא בשוליים, שאינו מתיישב עם הכלל, אינו תקף.
האם הכלל והשוליים אינם סוגיה חברתית? פוליטית?  האם לא לכך כיוונה הדמוקרטיה החשובה לנו כל כך, שעקרון מרכזי בה הוא שמירה על חופש הביטוי ועל זכויות המיעוט?
המדע, אם כך, אינו ללא קשר לפוליטיקה.  הפוליטיקה של המדע תורמת את תרומתה להתעצמותו של שיח האדון.
ואנחנו.  מהו מקומם של האזרחים? אני, אתה, את?
משל יותם, שנכתב בספר שופטים פרק ט' מתאר את דרך הפעולה של תושבי שכם בנסותם להמליך עליהם שופט חדש, לאחר מותו של השופט גדעון, דרך עיניו של יותם, בנו של גדעון.
" הלך הלכו העצים למשוח עליהם מלך.  ויאמרו לזית: 'מלכה עלינו'.  ויאמר להם הזית: 'החדלתי את דשני אשר בו יכבדו אלוקים ואנשים והלכתי לנוע על העצים'?  ויאמרו העצים לתאנה: 'לכי את מלכי עלינו'.  ותאמר להם התאנה: 'החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה, והלכתי לנוע על העצים'? ויאמרו העצים לגפן: 'לכי את מלכי עלינו'.  ותאמר להם הגפן: 'החדלתי את תירושי המשמח אלוהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים'?  ויאמרו העצים אל האטד: 'לך אתה מלוך עלינו'.  ויאמר האטד אל העצים: 'אם באמת אתם מושכים אותי למלך עליכם, בואו חסו בצילי, ואם אין, תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון' "
אנחנו אלה שמנסים לשמור על עצמנו "נקיים", בלשונו של אסא כשר, מהפוליטיקה.  כי "להיכנס לפוליטיקה זה להתלכלך".  אנחנו אנשי שכם שמצביעים בכל 4 שנים בקלפי למנהיג שיבחר.  אנחנו גם הזית, התאנה והגפן, אנליטיקאים שעושים עבודה חשובה בתחום הכישרון והאיווי שלנו, וחוששים לאבד משהו מעמדה זו בעשיה של אקט פוליטי.  אנחנו אלה שבסופו של דבר אולי מאפשרים לאטד לתפוס את מקומו.
לא ניתן לקיים את עולמנו ללא אדונים.  יש צורך במי שידאג לסדר, לכך שהעניינים יפעלו.  עם זאת לא כל אדון ראוי לכבוד.  האדון הראוי לכבוד יודע משהו על העמדה ממנה הוא פועל,  ידיעה הפועלת כגורם מרסן מפני שימוש בכח שהוענק לו, באופן פראי.
אז מה נאמר על חופש הביטוי?  האם הביטוי הוא חופשי?  האם חופש הביטוי פירושו ביטוי לא מרוסן?  מהו הניסיון של אסא כשר לנסח בניסוחים שונים את האופן שבו מרצים צריכים להיזהר באמירותיהם מכל ניחוח של הזדהות פוליטית?  מדוע הכח הרב שמייחסים לאמירות אלו?
לשפה אכן יש כח.  אנו נולדים לתוכה דרך האמירות של הורינו, דרך השיח המשפחתי שאף קדם לנו.  זהו כוחו של הלא מודע כאדון , שבמידה רבה קובע את גורלנו.  אך האם מדובר בכח מוחלט? באדון אבסולוטי?  כזה שהברירה היחידה העומדת בפנינו אל מול מפגן כוחו, היא להיות עבדיו או לנסות לחסלו? לציית או למרוד?
בעידן המודרני שבו לתקשורת כח כה רב בעיצוב דעת הקהל, אין להתפלא שיש פוליטיקאים החוששים מחופש הדיבור  שיוענק לאלו שחושבים אחרת.  נקודת המוצא של אותם פוליטיקאים היא נקודת מוצא של אדון ביחס לשפה: השפה כאמצעי להשגת מטרות. אפשר לומר שהם מנסים לממש את שליטתם על השפה כמשאב, שמתוקף שלטונם, צריך להיות בידיהם בלבד.
אך השפה איננה אמצעי.  היא קובעת עבור האדון, כמו גם עבור העבד.  דרכו של המנהיג לרסן את פראות כוחה של השפה, לא צריכה לעבור דרך ריסון האמירות של האחר, אלא דרך אחריות שלו על האמירות שלו. 
חשוב שאלו שבחרו לעסוק בפוליטיקה, שאולי בתחילת דרכם סיבת פנייתם הייתה מעמדה של עבדים שחוו מצוקה שדחפה אותם לפעול, ישמרו על הסיבה, ויממשו את עמדתם העכשווית כאדון באופן ראוי יותר לכבוד.
הייתי מכבדת יותר את הקוד האתי, אם הוא היה קוד שלא מושת על האחר ,אלא כזה שהסובייקט לוקח על עצמו.