מכתב פירוק
ז'אק לאקאן

Lettre de dissolution
Jacques Lacan

אני מדבר ללא כל תקווה - בעיקר ללא תקווה שמישהו ישמע אותי. אני יודע שאני עושה זאת ‒ כי מתווסף כאן המטען של לא מודע שבדבר.

כאן היתרון שיש לי על האדם שחושב ואינו נוכח לדעת שקודם כל הוא מדבר. אני חייב יתרון זה רק לניסיוני.

במרווחי הדיבור, מרווח שאדם זה אינו מכיר, מכיוון ששם הוא מאמין שהוא חושב, אדם זה מסתבך, והמצב אינו מקדם אותו.

כך קורה שמחשבתו של אדם זה חלשה ועוד יותר חלשה כאשר זועם... דווקא כי הוא מסתבך.

ישנה בעיה באסכולה. בעיה שאינה אניגמה. וזה מה שמאפשר לי למצוא בסופו של דבר כיוון.

בעיה זו מתבררת כברת פתרון (solution): זה ה-dis  של הפירוק (dissolution).

עלינו להבין זאת כפירוק של החברה (Association) אשר נותנת לאסכולה את מעמדה המשפטי.

בקשר הבורומאי שלי אמתית היא העובדה, עבור כל אחד, שיציאה של אחד מספיקה כדי שכולם ישתחררו. אך הכרחי שבאסכולה שלי אני אהיה זה שיוצא.

אני מחליט לעשות זאת מכיוון שאסכולה זו הייתה ממשיכה לפעול ‒ אילו לא הייתי יוצא חוצץ ‒  בכיוון הפוך לזה שעבורו יסדתי אותה.

דהיינו, ‒ כבר אמרתי זאת ‒ יסדתי אותה עבור עבודה שתחזיר לשדה שפרויד פתח את הלהב המושחז של האמת שלו, שתחזיר את הפראקסיס המקורי שהוא יסד תחת השם של פסיכואנליזה אל חובתה בעולמנו, על מנת שבאמצאות ביקורת מתמדת תגנה את הסטיות והוויתורים אשר בולמים את התקדמותה תוך כדי השפלת שימושה. מטרה שהיא עדיין מטרתי.

לכן אני מפרק. ואיני מתלונן על "חברי האסכולה הפרוידיאנית", נהפוך הוא, אני מודה להם שלימדו אותי והצביעו על המקומות בהם נכשלתי, או, במילים אחרות, הסתבכתי.

מה שלימדו אותי יקר ערך עבורי. אני רושם אותו כרווח.

במילים אחרות אני מתמיד (persévère) [מילה הנשמעת גם כ-"אב המתנהג בחומרה" -הערת מתרגם].

ואני קורא להתחבר מיד לאלה שבינואר 1980 ירצו להמשיך עם לאקאן.

מכתב של מועמדות אמור לגרום לכך שאני אכיר אותם במהרה. בעשרת הימים הקרובים, כדי לשים קץ לחולשה השוררת, אפרסם את מכתבי התמיכה הראשונים שאסכים להם, כהתחייבות ל"ביקורת המתמדת" במה שנוגע למה שהזין ב- EFP (אסכולה פרוידיאנית של פאריס) את "הסטיות והוויתורים".

אני מוכיח באקט שהאסכולה שלי לא תיקרא פרוידיאנית סתם מעצם קיומה, ותהפוך למוסד, כלומר אפקט של קבוצה מגובשת, על חשבון של אפקט של שיח שמתבקש מההתנסות. אנחנו יודעים את המחיר ששולם על זה שפרויד אפשר שהקבוצה הפסיכואנליטית תגבר על השיח, ותהפוך לכנסיה.

הקבוצה הבינלאומית [הכוונה ל IPA] , כזו שמה, מצטמצמת לסימפטום שהיא מהווה בגלל מה שפרויד ציפה ממנה. אבל זו לא הבעיה. הבעיה היא הכנסייה, הכנסייה האמתית, התומכת במרקסיזם מכיוון שמספק לה דם חדש... בעל מובן מחודש. מדוע לא כך יקרה בפסיכואנליזה כאשר היא פונה אל המובן?

איני אמר זאת בטון של לעג סתמי. היציבות של הדת נובעת מהעובדה שהמובן תמיד דתי.

מכאן העקשנות שלי בדרך של המתימות שלי, שאינה מונעת כלום, אבל מעידה על מה שאמור להכניס את הפסיכואנליטיקאי לתלם של תפקידו.

אם אני אב המתנהג בחומרה [גם "מתמיד" (père-sévère)] זה מפני שההתנסות מבקשת התנסות-נגד שתאזן זאת.

איני צריך הרבה אנשים. ויש המון אנשים שאיני צריך.

אני משאיר אותם כדי שהם יגלו לי מה הם יודעים לעשות, חוץ מלהפריע לי ולהפוך למים הוראה שבה לכל דבר יש לו את המשקל שלו.

האם אלה שאני אקבל יעשו את זה טוב יותר? לפחות יוכלו להרוויח מזה שאני מהמר על הסיכוי שלהם.

ההנהלה של ה-EFP, כפי שאני הרכבתי אותה, תתבטא לגבי העניינים הנקראים שוטפים, עד שאספה כללית (extra-ordinaire), שתהיה האחרונה, ושתתכנס בזמן שהחוק קובע, תעסוק בענייני החזרת הטובין שלה, ושערכם יקבע על ידי הגזברים.

                                                                       בגיטראנקור ב-5 לינואר 1980

תרגום: סמואל נמירובסקי
עריכה: אורנה קסטל