8/3/18

השטחים הכבושים ודחף המוות - ד"ר ירון גילת



המאמר פורסם לראשונה באתר הארץ באינטרנט ב- 08.01.18
כמו כוכב אשר קורס אל תוך השמש שלו, כך תקרוס מדינת ישראל אל תוך מימוש חלום הזוועות של ההסתפחות לשטחי יהודה ושומרון. יישומה בפועל של משאלת ההתמזגות הראשונית הזו והכניעה לפיתוי להינסך באורה של בבוּאה היסטורית בראשיתית ועתיקה, ולהיהפך לאחד עם האם המְכוֹרָה, המולדת התנ"כית, אדמת הטרשים הכנענית של אבות האומה ואימהותיה, תכלנה באורח סופי וללא תקנה את המדינה הציונית הצעירה שנולדה ופרחה כאן בשבעים השנים האחרונות.
ב- 31.12.2017 אישרו חברי מרכז הליכוד, פה אחד, הצעה המחייבת את חברי המפלגה לפעול לסיפוח הגדה המערבית (https://www.haaretz.co.il/news/politi/.premium-1.5535275).  בנוסח ההחלטה שהתקבלה, קרא מרכז הליכוד לנבחרי הליכוד "לפעול כדי לאפשר בנייה חופשית וכדי להחיל את חוקי ישראל וריבונותה על כל מרחבי ההתיישבות המשוחררים ביהודה ושומרון". כמו בהתקף מאני המוני, עלו הדוברים חברי הליכוד, אחד אחד, לומר דברי רהב וכוח, בביטחון עצמי גמור, ללא סדק של היסוס, בוודאות מלאה ובאמונה שלמה; כולה שלנו!
יותר מאשר פרשיות השחיתות בממשלה, בכנסת וברשויות המקומיות, יותר מאשר חוקי המרכולים וחוקי ההשתקה, יותר מאשר החתירה האנטי-דמוקרטית של שרת המשפטים ושר התיירות, יותר מאשר תנועת ההדתה מבית מדרשה של מפלגת הבית היהודי, ויותר מאשר אופְני השיח הגזעני והאלים שמתפשט בחברה הישראלית כמו מחלה, יהיה זה הסיפוח הפורמלי של שטחי יהודה ושומרון למדינת ישראל שיביא לחורבנו הסופי ולכיליונו ההיסטורי של הבית השלישי.
מעולם לא הייתי מודאג כשם שאני מודאג עתה. כל הצרות שמביאה עלינו הממשלה הזו לא ישוו לאקט הטוטאלי של סיפוח הגדה. זה יהיה אקט בלתי רגיל, אקט אולטימטיבי – אקט התאבדותי.
כשכוכב סובב סביב השמש, לימדו אותנו מורותינו, חייב להיכון מרחק מדוד בינו לבינה. המרחק הזה מגלם את שיווי המשקל שבין הכוח הצנטריפוגלי שמבקש לזרוק אותו החוצה ממעגל מסלולו סביב השמש לבין כוח המשיכה שלה. על המרחק הזה להישמר כל העת. היה ויתקרב הכוכב יתר על המידה לשמש, לא תוכל לו מהירות סיבובו והוא ייפול לתוכה ויעלם בה ללא תקנה. וזהו בדיוק העיקרון שעומד בבסיס מושג דחף המוות הפרוידיאני. השמש, היא המשאלה המכוננת של האדם, האיווי הנצחי שלו, היא השאיפה הלא-מודעת להתמזגות חוזרת עם אמו הראשיתית, האמביציה שלו לחזור לרחמה ולהתמזג בה. סביב המשאלה הזו סובבים חייו. לכן, החזרה הזו לרחם, ההתמזגות עם האם הפרימורדיאלית, הקריסה לתוכה, היא היא הביטוי האולטימטיבי של דחף המוות. מכיוון שכך, בבריאוּתוֹ אל לו לאדם להיכנע לפיתוי הזה. אל לו לממש את האיווי אליו הוא מתאווה ביסודם הלא-מודע של הדברים. תמיד, הכרחי שישמור על מרחק הביטחון הנכון עבורו ממנו; לחוג סביב האיווי הזה, לנוע סביבו, אבל לא להתקרב יתר על המידה, פן ייבלע וייהרס בתוכו.
אותה אם ראשונית, אותה משאלה יסודית בחיי האומה הציונית, היא משאלת ארץ-ישראל השלמה. לכן, בטריפה הזו שבין ריבונות המדינה לבין שטחי הגדה, במהילה הזו שיש מי שכה מתאווים לה, יהיה משום מעבר גס וחד מתפיסה סימלית של השטחים כמכוֹרת אבות שבה כּוּנֶנָה האומה וּמתפיסה שלהם כמצע  גאוגרפי שבו הונחו היסודות הרעיוניים של העם, להתגלמות ממשית-גולמית בהווה של מה שעד כה היה רק בגדר השתוקקות כלפי העתיד. ממש כמו הצהרתו החוצבת של פרופ' ישעיהו לייבוביץ על כי הוא מאמין במשיח בכל ליבו כְּכזה שבהגדרתו לא יגיע אלא בעתיד, אבל לעולם לא מגיע (בהווה) ומשום שכך אזי כל משיח שבא (בהווה) הוא משיח שקר, כך שומה עלינו לשמור את סיפוח שטחי הגדה כרעיון היסטורי בלתי ממומש, כמשאלה, כאידאה לאומית או כתפילה סימבולית או אלגורית, אשר המימוש שלהן בהווה לא יהיה אלא מימוש שקרי. היכולת לשמור על תסכול ממושך ולשהות בעבודת אבל על אובדן האפשרות להתמזג עם האדמה הזו מחדש, תעיד על בריאותו הנפשית של העם. לעומת זאת, החתירה לתפיסה כוללת ושלמה של הארץ, ההכחשה של השסע, של החסר, של החסך ושל האובדן, ומתוכן ההתמזגות הטוטאלית בפועל של המדינה עם האם המכורה הבראשיתית שלה בשטחי הגדה, יהיו לא רק מעשה כוזב אלא מעל ומעבר להכל יהיה זה הביטוי בפעולה של דחף המוות, ותהיה זו גם ראשית תחילת חורבננו.